פסוק 1
וְיָאסַה אוּוָאצַ׳ה
איתי בְּרוּוָאנַּםּ סַמְּסְתֻוּיַה מוּנִינָאםּ דִירְגְהַה-סַתְרינָּאם
וְרּידְדְהַהּ קוּלַה-פַּתיהּ סֻוּתַםּ בַּהְוְרּיצַ׳הּ שַׂוּנַקו ׳בְּרַוִית
וְיָאסַהּ—וְיָאסַדֵוַה; אוּוָאצַ׳ה—אמר; איתי—כך; בְּרוּוָאנַּם—מדבר; סַמְּסְתֻוּיַה—מברך; מוּנִינָאם—של החכמים הדגולים; דִירְגְהַה—ממושך; סַתְרינָּאם—של אלה שעוסקים בביצוע הקרבה; וְרּידְדְהַהּ—מבוגר; קוּלַה-פַּתיהּ—ראש האסיפה; סֻוּתַם—לסֻוּתַה גוֹסְוַאמִי ; בַּהוּ-רּיצַ׳הּ—מלומד; שַׂוּנַקַהּ—בשם שַׂוּנַקַה; אַבְּרַוִית—פנה.
לשמע דבריו של סֻוּתַה גוֹסְוַאמִי, ברכו שַׂוּנַקַה מוּני, מנהיגם הבוגר והמלומד של הרּישׁים שעסקו בטקס הקרבן הממושך, באומרו לו כך.
בפגישה בין אנשים מלומדים, כאשר מברכים או פונים אל הדובר, כישוריו של המברך חייבים להיות כאלה: הוא צריך להיות מנהיג הבית וגם מבוגר ומלומד מאד. לשְׂרִי שַׂוּנַקַה רּישׁי היו כל הכישורים הללו ולפיכך נעמד לברך את סֻוּתַה גוֹסְוַאמִי שעה שהביע את רצונו להציג את השְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם בדיוק כפי ששמעו והבינו אישית משׂוּקַדֵוַה גוֹסְוַאמִי. הבנה אישית אין פירושה שאדם צריך לנסות להפגין את למדנותו מתוך התרברבות, בנסותו לעלות על האָצָ'ארְיות הקודמים. עליו לרחוש אמון מלא לאָצָ'ארְיות הקודמים, ובו בזמן להבין היטב את הנושא וכך להיות מסוגל להציגו בצורה הולמת בהתאם לנסיבות המסוימות. מטרת הטקסט המקורית צריכה להישמר. אין לחלץ ממנו שום משמעות סתומה, אולם יש להציגו בצורה מעניינת ומובנת לקהל השומעים. זו נקראת הבנה. מנהיג האסיפה, שַׂוּנַקַה, יכול היה לאמוד את ערך הדובר, שְׂרִי סֻוּתַה גוֹסְוַאמִי, על-פי דרך אומרו את המלים יַתְהָאדְהִיתַם ויַתְהָא-מַתי, ולכן שמח מאוד וברכו בהתלהבות. שום מלומד לא צריך למצוא עניין בשמיעת אדם שלא מייצג את האָצָ'ארְיַה המקורי. אם כן, גם הקהל וגם הדובר בפגישה זו, בה דובר הבְּהָאגַוַתַם בפעם השנייה, היו מוסמכים. זה צריך להיות התקן בקריאת הבְּהָאגַוַתַם, על-מנת להבין על-נקלה את משמעותו האמיתית. כל עוד לא נוצר מצב כזה, קריאת הבְּהָאגַוַתַם, מתוך מגמות זרות וחיצוניות, היא מעשה חסר-תועלת עבור הקורא ועבור השומעים.